מאמצעי ביניים בהוראה לאגו מעולה של מעריך: המורכבות של הערכה ללא תיוג

ב-1995, בפינה שנראתה אז כפרית יותר מהון, קיבלתי החלטה שתעצב את כל דרכי המקצועית: החלטתי להיכנס להוראה לתואר ראשון. הייתי רק בחור צעיר המוקסם מהאפשרות ללמד, אבל מאז אותן שנים ראשונות, חוסר שקט רדף אותי בשקט: מה אנחנו עושים כשאנחנו מעריכים מישהו?

עברו שלושים שנה. הלכתי בדרכים אקדמיות, עבדתי בקליניקה, בהוראה ובתיאום. עם זאת, היום, מול המרחב הרעיוני של החינוך, אני מרגיש בענווה כמו אותו לומד שהייתי בשנת 1995. ההבדל הוא שכיום אני מבין שהבגרות הפדגוגית שהשגנו בשנים האחרונות הביאה לנו משהו מהותי: כבוד לסובייקטיביות של מי שלומדים.

משקל המילה "קריטריון" ואשליית ההוכחה

הערכה, במהותה, צריכה להיות מעשה של קבלה. מילת המפתח כאן היא תהליך. אולם, כאשר אנו מנסים לתרגם את התהליך הזה ל"קריטריונים", משהו מוזר קורה. המילה קריטריון לעתים קרובות הוא נושא נימה סמכותית, כמעט דכאנית. מי קובע את הקריטריונים? באיזו רמת שביעות רצון אנחנו מחליטים שבן אדם הוכיח שהוא למד?

והשאלה הכי בסיסית: האם הוא באמת צריך להוכיח את זה?

ההיסטוריה האחרונה של החינוך הברזילאי עוצבה גם היא על ידי טכניות. גישה תעשייתית זו עסקה יתר על המידה בהכנת אנשים לשוק העבודה, סטנדרטיזציה של התנהגויות וסיווג מוחות באמצעות ציונים ובחינות הדרה. בתבנית המפעל הזו, נותר מעט מאוד מקום לעודד את שמחת החיים, את ההנאה שבאינטראקציה חברתית וביטוי כוחות הפרט.

הביקורת הזו על הביורוקרטיזציה והקור של קריטריונים של פרודוקטיביות טכנית נידונה לעומק על ידי Dermeval Saviani, יוצר פדגוגיה היסטורית-ביקורתית. סביאני טוען שהטכניות עושה דה-הומניזציה של המעשה החינוכי על ידי הכפפת מורים ותלמידים למטרות אינסטרומנטליות ובירוקרטיות:

"בפדגוגיה הטכנית, התהליך מגדיר את הפעולה, ומותיר את המורה והתלמיד לבצע משימות מתוכננות מראש. זהו ארגון רציונלי של אמצעים, שבו היעילות והפרודוקטיביות הופכות למטרות בפני עצמן, ומרוקנות את הקשר החינוכי מהממד הפוליטי והאנושי שלה".

-דרמבל סביאני

הפילוסוף הגדול של החינוך ציפריאנו לוקסי מצביע בדיוק על העיוות הזה על ידי הבחנה של מעשה לבחון של מעשה להעריך:

"הבחינה היא סיווג והדרה; היא בוחנת את העבר, שופטת ומתייגת את התלמיד בין מי שמועיל לאלו שלא מועיל לשוק. ההערכה היא אבחנתית וכוללת; היא מסתכלת על ההווה כדי לתכנן את העתיד, לקבל את פני התלמיד במקום בו הוא נמצא ולעזור לו לעשות את הצעד הבא".

- ציפריאנו לוקסי

כאשר הסטנדרטיזציה שוררת, מומחיותו של אדם נמדדת לפי התועלת שלו בשוק, ולא לפי הסיפוק האמיתי והשמחה הפנימית שהוא חש בעת גילוי העולם.

הקשבה אמצעית וכבוד לאינדיבידואליות

כל תלמיד מביא עמו ערוץ פרשנות ייחודי לעולם, מלא בתחומי העניין, הטראומות, החוויות והתשוקות שלו. אם נתעלם עד כמה נושא משמעותי לחייו הקונקרטיים של התלמיד, ההערכה הופכת למשימה מכנית בלבד של שינון לטווח קצר.

זה מה ג'וסרה הופמן, מגן של הערכת מגשר, קורא לזה מחויבות להפיכתו של התלמיד:

"הערכה אינה מבחן למתן ציון שמסיים את הדיאלוג. הערכה היא ביסוס יחסי גישור, הקשבה קשובה המעוררת את התלמיד להרהר, כיבוד זמן התבגרותו ודרכי הבניית הידע הייחודיות שלו".

- ג'וסרה הופמן

הערכה מגשרת מזמינה אותנו לזנוח תשובות מוכנות ולהתמקד בדרכים שהתלמיד עבר כדי להגיע למסקנה מסוימת.

האגו ועליונות המעריך

כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר עבורנו, אנשי חינוך, פסיכולוגים חינוכיים ואנשי מקצוע רבים אחרים המסורים להתפתחות האדם. כאשר אנו לובשים את המעטפת של מעריכים, קל מאוד ליפול למלכודת של עליונות ה-EGO. האגו לוחש לנו שבגלל שאנו נמצאים בעמדה ליישם את המבחן או להגדיר את הקריטריונים, אנו עדיפים מבחינה אינטלקטואלית או מוסרית על האדם המוערך.

זו הונאה עצמית מסוכנת. המעריך שמאמין שהוא אינטליגנטי או נעלה יותר מהאדם המוערך כבר איבד את היכולת לחנך. אינטליגנציה פדגוגית אמיתית היא לא בהצבעה על השגיאה או בסיווג הכשל, אלא ברגישות של גילוי איך המוח הזה עובד ובכבוד האתי של הצבת עצמך כשותף למסע, ולא כשופט העליון.

אם יש משהו ששלושים שנות ההליכה הללו לימדו אותי, זה שהערכת למידה הגיונית רק אם היא משמשת להרחבת חיים, ולא להגבלת גורלות. שנסתכל על תלמידינו בסקרנות ובכבוד שהיו למורה הצעיר משנת 1995 בתחילת דרכו. אחרי הכל, בבית הספר של החיים, כולנו לומדים נצחיים באותה כיתה.